אחת הטעויות הנפוצות בעולם המיסוי הבינלאומי היא לחשוב שחברה הרשומה בחו"ל היא בהכרח חברה שממוסה בחו"ל. זה נכון לפעמים, אבל לא תמיד. מה שקובע במקרים רבים הוא היכן מתבצע הניהול והשליטה בפועל. אם ההחלטות מתקבלות בישראל, אם הדירקטוריון הוא פורמלי בלבד, אם החתימות, הבנקים והפעילות האמיתית נמצאים בארץ, הרשויות יכולות לטעון שהחברה תושבת ישראל לצורכי מס.
החלק הלא בנאלי הוא שזה לא רק עניין של מס. ברגע שחברה מוגדרת כתושבת מס בישראל, זה משליך על דיווחים, על חלוקת דיבידנדים, על חבות מס חברות, ולעיתים גם על שאלות של סיכון משפטי מול שותפים בחו"ל. זה יכול להפוך מבנה שחשבו שהוא פשוט למערכת מורכבת שמצריכה תיקון.
כאן נכנסת החשיבות של שגרה נכונה: מי באמת מקבל החלטות, איפה מתועדים פרוטוקולים, מי חותם, ואיך מוכיחים שניהול מתקיים במדינה אחרת כאשר זה אכן המצב. עו״ד דורון לוי מתמקד לעיתים דווקא בפער הזה בין "הרישום" לבין "העובדות", כי שם נולדות המחלוקות.
